שיר ראשון
תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בו.ֹ
בראשית א:יא
סוסים וזברות קטנים ככלבי תחש
חיים ביערות גשם, גם אירופה היתה פעם ג’ונגל.
עידן הקרח מתחיל, לעצים קר מדי.
העשב מתפשט. עשב לא זקוק להרבה:
מעט שמש, פחמן, מים.
די באלה, חיים חסכניים.
העשב קושר את הפחמן לאדמה.
אפקט חממה הפוך: ממשיך להיות קר.
וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.
בראשית ב:טו
לפני 790,000 שנים, חנו קופים דמויי אדם על גדת הירדן והבעירו אש לבישול, ממש ליד גשר בנות יעקב (جسر بنات يعقوب), הגשר המחבר את ישראל לרמת הגולן, שבסמוך אליו חצתה את הנהר דרך הים,
הדרך שעליה התנהלו שיירות מסין בואכה מרוקו,
ומצרִים, סורים, חיתים, בני ישראל, סרצנים, ערבים, אבירים צלבניים ויאניצ’רים עותומניים הלכו בה.
בזמנו היה כאן אגם
והקופים דמויי האדם אכלו עשב:
שעורת בר, זיתי בר, ענבי בר
שחטו בעלי חיים וצלו אותם על אש.
כאן בגשר בנות יעקב.
לפני 60,000 שנים, אדם ניאנדרטלי
נקבר במערת כַּבַּארה.
הוא יודע לדבר.
הוא מלקט גרעינים של תבואת בר
וכותש אותם עד דק.
הוא יודע לבשל.
אבל ידם של המינים האחרים היתה על העליונה.
הומו ספיינס.
וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ […בּה]: נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.
בראשית א:כח-כט
עשב, עשב בר.
צומח שם בצל הלחלוחי של עצי אלון.
לאחר שהן אוכלות אותו, יכולות חיות הפרא לרוץ.
אנשים צדים חיות.
אוכלים עשב.
בני-חיטה קטועים.
חיטה חד-גרגרית.
נודדים, אוכלים, אינם לוקחים אתם דבר, אינם אוגרים דבר.
את שיש להם, הם חולקים. הם שווים.
מספרם כמעט אינו גדל. איש הורג את רעהו מעת לעת,
או ילד מת. אבל הם חולים רק לעתים רחוקות.
הארץ הגדולה היא גופם, גופם הוא הארץ.
אבות-אבותיהם, החיות והצמחים מראים להם את הדרך.
אוהלו 2 על שפת הכינרת, לפני 19,000 שנים:
שעורת בר, אם-החיטה, שקדי בר, זיתי בר, פיסטוקי בר, ענבי בר, הכול מצוי כל כך בשפע, ולכן הם נשארים
כאן זמן רב, בונים לעצמם בקתות שרצפותיהן
מכוסות בעשב.
החורפים חמימים ולחים עכשיו; הקיצים ארוכים ויבשים.
אנשים אוגרים דגנים כדי להילחם ברעב.
בלב הסהר הפורה, אנשים מתיישבים בעמק הירדן ובהר הנגב, בונים בתים מאבן ומחימר, סוחרים בזכוכית געשית מאנטוליה ובדגת הנילוס.
מייצרים מַגָלים, מכתשים, אבני ריחיים לשעורת הבר.
תופרים לעצמם בגדים מפשתן.
אנחנו מלקטים את הגרעינים הקטנים, במקום שרבים מהם צומחים, בצל האלונים.
חופן גרעינים לכתוש בעלי ומכתש.
עם מגל אבן זה מתנהל מהר יותר.
הגרעינים הבשלים נושרים מאליהם.
עלי למצוא אתכם טרם הבשלה, ולקלות אתכם על האש, כדי שתהיו ראויים למאכל.
עליכם להיות גבוהים יותר, מרובים יותר על הגבעול, קלים יותר לליקוט.
חיטה חד-גרגרית – גרעין אחד בלבד, אחד ויחיד. צריכים להיות יותר.
חיטה חד-גרגרית (Triticum boeticum)
בן-חיטה קטוע (Aegilops speltoides)
בן-חיטה מדברי (Aegilops tauschii)
חיטה חד-גרגרית מבויתת (Triticum monococcum)
אם-החיטה (Triticum dicoccum)
כוסמין (Triticum spelta)
חיטה קשה (Triticum durum)
חיטה רכה (Triticum aestivum)
כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָש. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ.
דברים ח:ז-י
אנחנו מתיישבים במקום שבו מצויים הגרעינים.
שבו יש שני גרעינים על גבעול אחד. שישה.
שבו הם נשארים על הגבעול עד שדשים אותם.
שבו כולם מבשילים באותה עת.
אנחנו בודקים, בוחרים, אוגרים.
אנחנו זורעים את הגרעינים.
באותו מקום אנחנו גם זורעים אפונים ועדשים.
המשפחה נשארת שם מאוחדת.
שם, איננו מתחלקים עוד עם השכנים.
שם אנחנו בונים את ביתנו ותוחמים את שדנו.
אבותינו הקדומים קבורים שם מתחת לבית ומוכיחים כי שלנו הוא.
שם, האדמה שלנו היא כי אנחנו מעבדים אותה.
איננו צריכים את העשבים האחרים, את העצים האחרים, את הסועדים האחרים.
עתה האדמה מניבה את מה שמועיל לנו.
רק לנו.
יריחו היתה כאן לפני 12,000 שנים,
גידלו שם דגנים ובקר, נבנו חומה עם מגדל.
את פני האבות הקדומים המתים יצקו בגבס עם צדפים במקום עיניים וקברו אותם בתוך הבתים, מאחורי מפתן הבית.
המתים החיים מגינים על הבית, על הרכוש.
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.
בראשית ג:יז-יט
העבודה קשה.
הגב כואב.
אנחנו עובדים מבוקר עד ליל;
כדי שהמשפחה תוכל להתרחב ויותר ילדים יחיו.
ילדַי-שלי, לא שלך.
משפחתי-שלי, לא שלך.
אדמתי-שלי, לא שלך.
וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה–כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה.
בראשית כה:כז-לב
תן לי את הנזיד האדום, את העדשים, את הדגנים.
גידלת אותם בזיעת אפיך.
את אלה אוכל היום.
לא איכפת לי מה יהיה מחר.
אני צייד. לצייד אין רכוש כלשהו.
אבל יעקב צח העור הוא בעלי האדמה עכשיו.
אין מקום לעשיו, חביבו של האב,
אין מקום לאיילות שעשיו צד.
יש להרחיב את השדות.
האלונים נכרתים.
פחות בשר ציד, יותר אם-החיטה.
תעלות ניקוז, אסמים, בתים, ערים, ביצורים.
הזר הפולש מגיע.
וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ, יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ–יֹאכַל צֹאנְךָ וּבְקָרֶךָ, יֹאכַל גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ; יְרֹשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵנָּה–בֶּחָרֶב.
ירמיהו: ה:יז
מלחמה! מלחמה!
האלים חייבים להגן עלינו:
אל, עשרת, בעל, ענת, יהוה, ענת-יהוה
כלי נשק חייבים להגן עלינו, חיילים, מנהיגים, כהנים.
כולם תובעים לעצמם נתח מן היבול.
אמצעי התשלום הראשון היה מנות מדודות של שעורה בקיץ 3000 לפה”ס.
משלמים משכורות, מסים וקונים עבדים.
את הצמחים המקיימים את בני אדם אפשר להמיר באנשים.
זֹאת הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תָּרִימוּ: שִׁשִּׁית הָאֵיפָה, מֵחֹמֶר הַחִטִּים, וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה, מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים.
יחזקאל מה:יג
אנחנו מעלים זאת על הכתב. מְחַשבים. שומרים בארכיון.
שֵם, חותמות, מספרים, רשימות, הנהלת חשבונות, מס, פקודות, איסורים, עונשים.
אנשי יריחו וסביבותיה מתרבים.
עוברים דרך אנטוליה לאירופה.
דרך סיני למצרים.
פוגשים רועים אפריקנים, שמלקטים חיטת דוּרַה בר.
הנילוס מפרה את האדמה.
“מי שמתעל את המים” הופך לנסיך.
לעתים התבואה מבוששת לצמוח.
מי שאוגר באסמים הופך לנסיך.
הנסיכים נלחמים זה בזה.
נסיך אחד מאחד את הארץ.
שמו פרעה, “בית גדול”.
וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה, כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב; וַתְּהִי הָאָרֶץ, לְפַרְעֹה. […]
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם, הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה; הֵא-לָכֶם זֶרַע, וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה. וְהָיָה, בַּתְּבוּאֹת, וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית, לְפַרְעֹה; וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם, וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם–וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.
בראשית: כ-כד
כרתנו את כל האלונים, הפכנו את השטח לשדות
האדמה אינה מניבה כמקודם,
בני, אתה פֶּה מיותר שיש להאכילו, לך לך,
חפש את מזלך במקום אחר.
שיר שני
איכרים מן המזרח התיכון, מאנטוליה, מתיישבים בין ציידים ומלקטי גרגרים, מן הים התיכון, עד לים הצפוני ועד לאוקיאנוס האטלנטי.
במקום שבו סגדו פעם לאלות, סוגדים עכשיו לאלים, ואחר כך לאלהים.
ברנדנבורג ממוקמת בפינה נידחת של אירופה.
שבטים סלביים צדים מתחת לעצי אשור
מתגוננים מפני הנוצרים, בתי המנזר
מבראים את היערות, מייבשים את הביצות
ורק במאה ה-12 מביאים את ישוע הנוצרי לכפר הימֶלפּפוֹרט ואתו את החיטה שתורבתה לא מכבר, את הלחם הלבן כשלג, את גופו של ישו, של האל שאת בשרו אוכלים.
לקח אֶת הַלֶּחֶם, בּרך ובצע ונתן לָהֶם באמרוֹ: “זֶה גוּפִי הנִתָּן בַּעַדְכֶם, זֹאת עשוּ לְזִכְרִי.”
הבשורה על-פי לוקס: כב:19
הכנסייה מתעשרת
אחי הוא נזיר
הגוף והנשמה שייכים לאל, לאלהיו
הוא מעבד את שדות המנזר
אוכל בצמצום, ישן בקור, מת צעיר
האנשים החופשיים הופכים לאיכרים, לאריסים, לשכירי יום, לצמיתים.
מעשרות מן התבואה, הבקר, עבודת כפייה, ואחר כך: מסים בכסף.
לא רק פרעה, המלך, האדון הפיאודלי או ההגמון עושים הון, גם איכרים גדולים, סוחרים וטוחנים מרוויחים.
רעב, שריפות, ברד, מגיפות
אינני יכול לשלם את המס
תבואת האדון הפיאודלי נזרעה
במקום שבו רעו פעם עדרי הכפר,
מי שלוקח חיות פרא, עצים, דגים מן היער ומן האגם – השייכים לכולם ולאף אחד – נענש.
החזירו לנו את חירותנו.
מקרִיב זֶבַח מחיל דלים זוֹבח בן לעֵיני אבִיו. לֶחם צר חיי מסכן וטוֹרפוֹ מידוֹ שוֹפך דם נקי.
עֹשק מחית רעהוּ חוֹמס נפשוֹ וְעוֹצר שָכָר שָכִיר שוֹפך דמוֹ.
ספר בן סירא: לד (תרגום בן זאב)
תעלות, השקייה, טורבינה מקל חפירה מחודד, מחרשת מסמר, מחרשת כנף, מחרשת עץ, קלטרת, פותחן תלם, מחרשת גלגלים, מחרשת ברזל, מגרופית, מחרשת פלדה, טחנת קמח, טחנת מים, טחנת רוח, טחנה ממונעת
מחזור זרעים, גידול רב-שנתי של לפת ותלתן
זבל אורגני, קטניות, דשן
הצמיתות באה אל סופה, כבר אין צורך בצמיתים.
עוד מעט קט יהיו טרקטורים
צריכה מוגברת יותר של אנרגיה, פחות כוח אדם ויותר חיטה.
יותר ויותר חיטה כל העת.
יש פחות ופחות איכרים. עכשיו אתם יכולים לחקור, לפתח, לייצר, להכליא זנים
עולם מלא אנשים וסחורות ניזון מחיטה זולה.
שיר שלישי
ואת החיטה עצמה אפשר לשפר:
מאז מנדל ניתן לשלוט בתורשה,
השבחת צמחים היתה למדע.
מה שארווין באואר “אבי השבחת הצמחים” הגרמני כותב על היגיינה גזעית, היטלר עתיד לקרוא וליישם.
מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ, צְבִי לַצַּדִּיק, וָאֹמַר רָזִי-לִי רָזִי-לִי, אוֹי לִי; בֹּגְדִים בָּגָדוּ, וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. פַּחַד וָפַחַת, וָפָח; עָלֶיךָ, יוֹשֵׁב הָאָרֶץ. וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד, יִפֹּל אֶל-הַפַּחַת, וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת, יִלָּכֵד בַּפָּח: כִּי-אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ, וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ.
ישעיהו, 24:טז-יח
בברנדנבורג, בחוות ההכשרה גוּט וינקֶל, למדתי הכול
על דגנים, על חליבה, על טרקטורים, על דשנים, על שימורים
לבסוף הגיעה העלייה לארץ
הורי נשארו בגרמניה עם המטורפים,
אשר שייכים בעיני עצמם לגזע העליון.
אנחנו מתחילים מאפס, אבנים ודרדרים,
בכפר הערבי השכן, עדיין עובדים באופן ידני
ומניחים לשדות לעמוד בשממונם.
הקיבוץ שלנו מניח צינורות וחופר תעלות השקייה
מפריח את השממה, רוכש במשותף טרקטורים
אנחנו גאים בארץ החדשה ובחברתנו,
שבה כולם שווים.
אנחנו נוטעים עצים אירופיים כדי להרגיש בבית
וזורעים חיטה מודרנית ששיבוליה גדולים ותפוחים.
יותר אנשים, יותר חיטה, אנחנו נזקקים ליותר מים.
שיטות הטפלה והשקייה מומצאות.
בימים אלה, הם מנסים להצליב חיטה עם זנים קדומים מאוד.
אמורים להפכה לחסינה לפטריית פוֹזַריוּם, לווירוסים, לקור וליובש,
מאחר שהאזורים בסביבות יריחו וגשר בנות יעקב, בארץ כנען, בארץ ישראל עתידים להפוך במהרה לחמים ויבשים יותר,
והים עתיד לגאות,
יותר ויותר אדמה תהפוך למדבר
ובני אדם ילחמו על מים,
על מי הירדן והכינרת.
אִם-עָלַי, אַדְמָתִי תִזְעָק; וְיַחַד, תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן. אִם-כֹּחָהּ, אָכַלְתִּי בְלִי-כָסֶף; וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי. תַּחַת חִטָּה, יֵצֵא חוֹחַ–וְתַחַת-שְׂעֹרָה בָאְשָׁה.
איוב, לא:לח-מ
אם שכחנו את חוכמת האיכרים,
שעיקריה להצטמצם, להסתפק במועט
ולהתחלק עם כל בני אדם ועם כל הייצורים האחרים,
אם האדמה לא תהייה עוד רכושנו
ונכבד את אבות-אבותינו ואת החיות והצמחים, שהם חלק ממשפחתנו, ונגן עליהם ולא רק על אבותינו
נכבד גם את הזרים, שהם אחינו ואחיותינו, ונגן עליהם,
אם נחלוק אתם את המים,
ונניח בתודה לשמש להזין אותנו כמו את הצמחים
כלום לא נוכל לחיות כולנו יחד עוד זמן מה?
כִּי-גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים, כְּכָל-אֲבֹתֵינוּ: כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל-הָאָרֶץ, וְאֵין מִקְוֶה.
דברי הימים א, כט:טו